יום שני, 4 במרץ 2013

מבוא


הנושא של עבודת החקר שלי הוא החיים תחת הכיבוש הגרמני עד המצוד בולודרום ד'היב, המצוד עצמו ותוצאות המצוד. השאלה שלי היא: "מדוע היהודים היו מופתעים מה"מצוד" ולא ברחו?". כלומר, איך ייתכן שהיהודים בצרפת לא התנגדו, פעלו, עשו מה שביכולתם לברוח לפני שהם הגיעו למצב אליו הגיעו? האם לא היה להם שום תמרורי אזהרה למה שהולך לקרות להם בסופו של דבר? בחרתי בנושא הזה מכיוון שקראתי על המצוד בוול-ד'היב ושמעתי עליו הרבה, אולם לא הצלחתי להבין את הסיבה שהיהודים לא חשדו או ברחו. הם לא התנגדו לצרפתים וחיו את חייהם על פי התקנות של הגרמנים. לעומתם, יהודים בארצות אחרות באירופה ברחו או לפחות ניסו בכל כוחם לברוח, לכן כל אירוע המצוד היה נראה לי משהו שצריך לחקור ולהבין מה בעצם קרה בצרפת שהיה שונה מכל המקומות האחרים שגרם להם להגיע למצוד וול-ד'היב בלי שום חששות וחשדות שמשהו לא טוב קורה.



רקע על השואה באירופה









השואה באירופה

שואת יהודי אירופה (1933-‎1945) היא מאורע מרכזי חריג לא רק בתולדות העם היהודי, אלא בתולדות האנושות כולה. מיליוני יהודים חיו במשך שתים עשרה שנה תחת שלטון הטרור הנאצי, נרדפו והושמדו, תוך כדי תעמולה אנטי-יהודית מרושעת. קיימים בהיסטוריה מקרים נוספים של רצח-עם (ג'נוסייד), אך את השואה מאפיין רצח שיטתי, כמעט מדעי, ללא אבחנה, של כל אדם ממוצא יהודי , גם אם הוא או אבותיו התבוללו והתנתקו משורשיהם היהודיים.


ביסודה של השואה מונחת האנטישמיות המודרנית, שהיא גלגולה החדש של שנאת היהודים. זו נודעה בגילוייה הספרותיים והחברתיים עוד בתקופות קדומות וטופחה בימי הביניים על ידי הכנסייה. האנטישמיות המודרנית הגרמנית הושתתה על תורת הגזע והכריזה על היהודים כעל "תת-אדם" (UNTERMENSCH) בניגוד לגזע ה"ארי" העליון. היהודי הוצג כטפיל, כתופעה של ריקבון וכגורם עיקרי לכל צרותיה של גרמניה. ולגרמניה היו בעיות חמורות לאחר מלחמת העולם הראשונה. הרפובליקה הוויימרית שקמה על חורבות גרמניה המובסת , איבדה שטחים כמעט בכל גבולותיה, הייתה נתונה, בייחוד בתחום הצבאי, בפיקוח בעלות-הברית המנצחות, וחויבה לשלם פיצויים גדולים שהכבידו מאד על שיקום המשק. האינפלציה הדוהרת ואי-הביטחון הכלכלי הוחמרו עוד יותר עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי ב-1929 שהתחיל ב"יום ששי השחור" בבורסה של ניו יורק וגרף בהדרגה את כל שוקי העולם. בינואר 1932 הגיעה גרמניה למספר שיא של מובטלים. התעשייה שותקה ושקעה בחובות. בתנאים אלו הקים אדולף היטלר את המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית (המניפסט שלה: ספרו "מיין קאמפף - מלחמתי", נתן לגיטימציה להשמדת היהודים). עם עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933, החלה מדיניות רדיפת היהודים בגרמניה.

את שואת יהודי אירופה ומדיניות ההשמדה הנאצית אפשר לחלק לארבע תקופות:

1. 1939-1933 בתקופה זו הייתה מטרתם של הנאצים "לטהר" את גרמניה ואת גרורותיה מיהודים (JUDENREIN). בעשותם את חייהם לבלתי נסבלים הכריחו הגרמנים את היהודים להגר. היהודים סולקו מציבור האזרחים, מן המינהל הציבורי, מן המקצועות החופשיים ומחיי הרוח והאמנות. הנאצים חקקו חקיקה אנטי-יהודית ובראשה חוקי נירנברג - הפרדת הגזע היהודי מהגזע הארי (1935). בסוף 1938 יזם השלטון ליל פרעות ביהודים הידוע בכינוי "ליל הבדולח" (KRISTALLNACHT) ונתן את האות לכך שדמם של היהודים מותר. עם סיפוח אוסטריה (ה-ANSCHLUSS) ב-1938 הושווה גורל היהודים בתחומה לזה של יהודי גרמניה.

2. 1939-1941 בתקופה זו קיבלה המדיניות הנאצית צביון חדש. אפשרויות ההגירה, שהיו קלושות לפני המלחמה, בגלל התנגדות מדינות העולם לקבל את היהודים הנרדפים לתחומן- אפסו עתה. השנאה הקיצונית ליהודים, שהייתה טבועה באידיאולוגיה הנאצית התחזקה עוד יותר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, וככל שהנאצים כבשו עוד שטחים באירופה נפלו אוכלוסיות יהודיות נוספות לידיהם: יהודי פולין, אוקראינה, איטליה, צרפת, בלגיה, הולנד ועוד. היהודים רוכזו במחנות ריכוז והוטלו עליהם עבודות כפייה. גטאות הוקמו בפולניה ואח"כ גם בבריה"מ ובארצות הבלטיות כדי לבודד את היהודים. הם מתו בהמוניהם הן בגטאות והן במחנות בגלל התנאים הפיסיים הנוראים, העבודה הקשה, הרעב והמחלות. הגסטאפו - המשטרה הפוליטית של ממשלת היטלר, שנוסדה כחודשיים אחרי עליית הנאצים לשלטון- הייתה הנשק האיום ביותר בידי השלטון הנאצי והמכשיר שבעזרתו הושמדו מיליוני יהודים.


3. יוני 1941 עד סתיו 1943 - בתקופה זו ניסו הנאצים להוציא לפועל את "הפתרון הסופי של בעיית היהודים". בוועידת וואנזה (1942) הוחלט על מדיניות השמדה רשמית. הוקמו יחידות השמדה (EINSATZGRUPPEN) - "קבוצות מבצעיות" - ואלו נעו אחרי הצבא ורצחו את האוכלוסייה היהודית בארצות שנכבשו על ידי הנאצים. קהילות יהודיות שלמות נכחדו. מחנות הריכוז, שהוקמו בגרמניה זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, הפכו עתה למחנות השמדה שהכחידו מאות אלפי יהודים בתאי גזים. (בין המחנות הידועים לשמצה: אושוויץ, חלמנו, ברגן-בלזן, סוביבור, טרבלינקה ומיידנק.)


4. 1943 עד מאי 1945: בראשית 1943 הסתמן מפנה במהלך המלחמה. החלה התערערות ה"רייך השלישי" עד להתמוטטותו המוחלטת ולכניעתו (7.5.1945). אולם גם במצב זה המשיכו הנאצים בהשמדת שרידי היהודים באחרוני הגטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה שנותרו בשליטתם. עם התקדמות הצבא הסובייטי מערבה הזדרזו הנאצים לחסל את הגטאות ומחנות העבודה האחרונים והתאמצו לטשטש את עקבות פשעיהם. בסתיו 1944 הוחל בפינוי עצירי אושוויץ ובינואר 1945 ציווה הימלר לפנות (במסע רגלי) את כל המחנות שצבאות בעלות הברית המתקדמים התקרבו אליהם. ב"מצעד המוות" הזה נספו עוד עשרות אלפי יהודים. בשואה נספו כ-6 מיליון יהודים, גברים, נשים וטף. יש לציין שהצלחת הנאצים במלאכת ההשמדה לא הייתה כה טוטאלית לולא שיתוף הפעולה של אוכלוסיות מסוימות בארצות הכבושות, כמו באוקראינה, פולין והמדינות הבלטיות, ואפילו במדינות המערב כמו צרפת. לעומת זאת היו מקרים של משטרים ובודדים שהגנו על היהודים, ואף מבצעי הצלה מופלאים כמו במקרה של דנמרק, שהבריחה את כל יהודיה בלילה אחד לשוודיה הנייטרלית. (ביביליוגרפיה:1.)

רקע על השואה בצרפת







השואה בצרפת

במאי 1940 פלשה גרמניה לצרפת ובתוך כחודש כבשה את חלקה הצפוני והמערבי. צרפת עברה לשליטתה של ממשלת בובות לאומנית ואנטישמית ששיתפה פעולה עם הגרמנים – "ממשלת וישי". משטר וישי שלט בחסות גרמנית על כל שטחי צרפת גם לאחר שהגרמנים כבשו את כל צרפת בנובמבר 1942. המשטר הגביל את חופש התנועה של היהודים, בודד אותם מהחברה הצרפתית, ביצע רישום מדוקדק שלהם, שלל את פרנסותיהם, החרים את רכושם, כלא רבים מהם ולבסוף אף גירש אותם להשמדה, בשיתוף פעולה עם השלטונות הגרמניים.


ביולי 1940 חוקק משטר וישי חוק לבדיקת התאזרחותם של מהגרים – חוק שהיהודים היו קרבנותיו העיקריים. באוגוסט נערך מפקד של הזרים באזור פריס ובספטמבר פורסמה הוראה על מפקד נוסף שכלל גם יהודים צרפתים. בתי כנסת נדרשו למסור לשלטונות הצרפתיים את רשימת המתפללים. נערך מפקד של סוחרים יהודים וחנויות של יהודים סומנו בשלטים בגרמנית ובצרפתית, שלטים המעידים על בעלות יהודית. רבים מבעלי החנויות תלו ליד השלטים את אותות הכבוד והפציעה שקיבלו לאחר שירותם בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה, וזאת כדי להדגיש את נאמנותם לצרפת.
באוקטובר 1940 פרסם משטר וישי "תקנון יהודים" ששלל את זכויותיהם האזרחיות של היהודים. יהודים נושלו מרכושם, פוטרו מהשירות הציבורי וסולקו מעסקיהם. עשרות אלפי בתי עסק ואלפי דירות הוחרמו מיהודים. בוטל "צו כרמיה" מ-1870 שהעניק אזרחות צרפתית ל-118 אלף יהודי אלג'יריה. תאריהם של הרופאים היהודיים נשללו. תקנון היהודים היה נוקשה יותר מהתקנון הגרמני שפורסם באזור הכבוש שבוע קודם לכן, כיוון שהיהודים הוגדרו בו במונחי גזע ולא דת.
בחורף 1940-1941 שלחו הגרמנים והצרפתים עשרות אלפי יהודים למחנות מעצר בדרום צרפת. רובם היו פליטים ומהגרים. במחנות אלה נספו ברבות הזמן כ-3,000 יהודים - קרבנות השואה הראשונים בצרפת. גלי מעצר של יהודים נמשכו לאורך שנת 1941.



במרס 1942 נדרשו כל היהודים – גם הנתינים הצרפתיים - לרשום במשטרה את ילדיהם. ביוני נדרשו יהודי צרפת הכבושה לענוד את הטלאי הצהוב. ביולי נאסר על יהודים לפקוד בתי עסק ומוסדות ציבוריים. ב-16 ביולי 1942 החלה משטרת צרפת במעצרים המוניים של יהודי פריס ובשילוחם למחנות השמדה. המעצרים התפשטו לכל רחבי צרפת, גם לאזור "משטר וישי" החופשי לכאורה. בנובמבר 1942 כבשו הגרמנים גם את אזור משטר וישי והמשיכו לעצור יהודים ולשלחם להשמדה.
ביוני 1944 פלשו צבאות בעלות הברית לחוף נורמנדי שבצפון צרפת. באוגוסט 1944 שוחררה פריס ועד סוף השנה שוחררה כמעט כל צרפת. עד אז הספיקו הגרמנים לשלוח למחנות ההשמדה כ-78,000 יהודים, שהיוו כרבע מיהדות צרפת. האסון עלול היה להיות אף כבד יותר אלמלא התארגנותם של יהודי צרפת להצלה של ילדים ומבוגרים.
(ביביליוגרפיה:2.)





יום שלישי, 26 בפברואר 2013

החיים תחת הכיבוש הגרמני









תחייה דתית והתחדשות תרבותית

(ביביליוגרפיה:3.)

הדת היהודית עצמה, היא ומנהיגיה לא נפגעו מן התקנונים והוראותיהם. בתי הכנסת לא נסגרו וקיום הפולחן הדתי ידע הפרעות מעטות יחסית בימים ההם.היו מדי פעם התקפות אלימות, אבל הרשויות הצרפתיות גינו את המתנקשים. הם אפילו הובאו לפני בית דין פלילי בעיר קוסה (Cusset)

(ביביליוגרפיה:4.)

ועם זאת ברור שמי שמצאו את דרכם לבתי הכנסת עדיין היו מיעוט בכלל היהודים שישבו בדרום באותם ימים. היו סוגים שונים של אנשים שבאו לבתי הכנסת, היו את הכופרים לשעבר והיה את היהודים הדתיים מאזור פריז שנעקרו מפריז והשתקעו באיזור הדרום. אבל, אפילו המאמינים שפוקדים עכשיו בקביעות את בתי הכנסת אינם ממהרים להירשם בצורה מוסדרת לקהילות המקומיות. למרות זאת, במהלך שנת 1941 חל גידול במספר היהודים שנמשכו אל בתי הכנסת וביקרו בהם דרך קבע, עד שהתחילו להכין תוכניות להפקת לקחים מן הגידול הזה. "זמנים חדשים, שיטות חדשות", כך נקרא הפרויקט, ובו הוצע להכניס לסדר התפילות תפילה חדשה, בצרפתית, כדי "לנצל את העובדה שהיהודים המודאגים הבאים אלינו אינם מחפשים הגנה והדרכה בלבד אלא גם חוזרים בתשובה".
בדומה לתפילות מתרחבת מאוד גם המסגרת של שיעורי הדת, ההיסטוריה היהודית ואפילו השפה העברית. היו מקומות שהיה אסור לקיים אורח חיים דתי ולמרות זאת היו קבוצות קטנות של לימוד, ובמקומות שלא היו קשיים בשמירה על אורח חיים דתי היו 70 אחוז מהילדים שהשתתפו שיעורי דת.

חינוך יהודי

(ביביליוגרפיה:5.)
בתקופת השואה, המחנכים היהודיים היו צריכים להתעמת עם אמונות שהיו מושרשות היטב, יהודי אירופה שחיו בסביבה דתית סגורה ניסו להתאים את עצמם למצב והיו לזה כמה גישות יהודיות.
- גישה אחת הייתה שאיפה לאינטגרציה בתרבות ההומנית- ובגלל שהמחנכים לא רצו לחנך לתרבות, למחשבה ולפילוסופיה הגרמניים, הם ניסו לעודד חזרה למקורות התרבות היהודית- העמוקה והעשירה.
-  גישה נוספת הייתה כניעה ופשרנות, שהובילה לדילמות המוכרות של היודנרט- המועצות היהודיות. בצרפת, ליהודים היה אמון ברפובליקה וצייתו לחוק וזה ביטא הכניעה שלהם.
-  גישה שלישית שהייתה אצל היהודים הייתה שנאה עצמית- יהודים שחיפשו בתוכם את הסיבה לסבל שלהם.
-  גישה רביעית הייתה ראיית הסבל כקידוש השם ובכך קבלת הסבל באהבה. היו רבנים שפעלו נגד התפיסה הזאת ובעד התפיסה של "קידוש החיים" ולא את המוות.

 הטלאי

(ביביליוגרפיה:6.)

ב29 במאי 1942 - נכלל צו בפקודה השמינית ונכנסה לתוקף ב7 ליוני 1942 בו נאסר על היהודים מגיל 6 להופיע בפומבי ללא הטלאי הצהוב. הטלאי הצהוב הוא כוכב עם 6 קצוות שכתוב עליו "יהודי", הוא עשוי בד ויש לתפור אותו לבגד בצד השמאלי של החזה.
חלוקת הטלאים נעשתה בתחנות המשטרה.

בידוד חברתי

(ביביליוגרפיה:7.)

תקנות התבצעו בהדרגה:
31 באוקטובר 1940 - ממשל וישי מכריז על "הסטטוס של היהודים". יהודים לא יוכלו לשמש כשופט, קצין, משטרה, הוראה, (לא כולל את ותיקי הלוחמים), קולנוע, תיאטרון, רדיו, עיתונות. מי שהוגדר יהודי זה מי שיש לו 3 סבים או סבתות יהודים, אך אם בן הזוג הוא יהודי מספיק 2 סבים כדי להיחשב יהודי.
2 ביוני 1941 - כל מי שהיה מוגדר כיהודי ב25 ביוני 1940 ויש לו שני סבים יהודים נחשב יהודי. החרם המקצועי מתרחב.
המשך שנת 1941 - הגבלת היהודים מספרית לרופאים, עורכי דין, רוקחים, רופאי שיניים, מילדות, אדריכלים, ובקבלת סטודנטים לאוניברסיטאות. ב26 באפריל נאסר באזור בכיבוש להעסיק יהודים בתפקידים בכירים ובעבודה עם קהל.
מה-1 ליולי - נאסר גם לעסוק במסחר, רוכלים, מוכרי כרטיסים למפעל הפיס.

נישול יהודים מעסקיהם

תקנות התבצעו בהדרגה:
18 באוקטובר 1940- היהודים צריכים להצהיר על מפעליהם.
15 בדצמבר 1940- ניהול מפעלי יהודים עובר לידי מפעילים או ממונים לא יהודים ומעלים כרזה בצבע אדום, ליד החנות, שמודיעה על כך.
9 במרץ 1941- הממונה על ענייני היהודים בממשל הוישי מופקד על חיסול מפעלים ונכסים יהודים.
22 ביולי 1941- אנשים ממונים על מפעלם, מבניהם ורכושם של יהודים והכספים  חסומים ליהודים.
25 באוגוסט 1941- חשבונות היהודים שבשטח הכיבוש נחסמים ומותרים למשוך רק באישור ורק לצורך קיום.
17 בדצמבר 1941- רשויות הכיבוש הגרמניות מטילות קנס גדול על היהודים.


רישום

אוקטובר 1940 - היהודים שבאזור הכיבוש חייבים ברישום מיוחד
יוני 1940 - כל יהודי צרפת מחויבים ברישום.
29 במאי 1942 - חובה על כל יהודי מגיל 6 בטלאי צהוב.
11 בדצמבר 1942- יהודי צרפת מחויבים בהחתמת "יהודי" על תעודות הזהות ותעודות המזון שלהם.

חיי היומיום

 1941 - איסור אחזקת מקלטי רדיו ואופניים
 1942 - איסור החלפת איזור מגורים
עוצר בית בין 20:00 ל-6:00
ליהודים בפריז מותר ליסוע רק בקרון האחרון.
אסור להימצא במקומות ציבוריים.
מותר לערוך קניות ק' בין 3-4 בצהריים.
אסור להחזיר טלפון ביתי ולהשתמש בטלפון ציבורי.


המצוד של וול-ד'היב








(ביביליוגרפיה:8.)
ב16 ביולי נערך מצוד וול-ד'היב. מבצע בו פעלו השטרים הצרפתים בפריז וסביבותיה. המבצע כלל 9000 שוטרים וז'נדרמים של ממשלת וישי. ב17 ביולי, בסוף היום, עמד מספר המעצרים על אלפים. בעלי אזרחות צרפתית לא הוסגרו ולכן בין העצורים היו יהודים מגרמניה, אוסטריה, פולין, צ'כיה ורוסיה. הם נכלאו בולודורם ד'יבר במשך 5-6 ימים בתנאים נוראים ולאחר מכן הועברו למחנות.


(ביביליוגרפיה:9.)
מצוד ה"וול ד'היב" נקרא ע"י היהודים כיום חמישי השחור וע"י הגרמנים כמבצע "רוח אביבית". המצוד היה מצע הפשיטה הנרחב ביותר שהיה אי פעם בפריז, על פי הקוד הגרמני, והוא מהווה מפנה בתולדות השואה בצרפת.
יש לראות את המצוד כמפנה בתולדות השואה בצרפת מכמה סיבות:

א.  זהו יישום ראשון של וועידת ואנזה: 
הוועידה נערכה ב20 בינואר 1942 ובו הוחלט על "הפיתרון הסופי", כלומר, השמדתם של כל יהודי אירופה. ב11 ביוני 1942 התקיימה וועידה נוספת ומטרתה הייתה יישום החלטות וועידת ואנזה לגבי אירופה המערבית. נקבע שיש להעביר 100 אלף איש לאושוויץ והיעד הראשון הוא לכידתם של 28 אלף בפריז ובסביבתה.

ב. שיתוף פעולה הדוק בין ממשלת וישי והגרמנים: 
הם ראו כי המבצע הראשון לא יוכל להתבצע ללא הסיוע של ממשלת וישי. לאחר היסוסים מצד הממשל, הביע ראש הממשלה את הסכמתו למלא את דרישת הגרמנים והעמיד את משטרתו לרשות הגסטאפו ובכך להמשיך במעצרים להגליית היהודים אך סרב להסגיר את אלה בעלי אזרחות צרפתית.בין העצורים היו יהודים מגרמניה, אוסטריה, פולין, צ'כיה ורוסיה. 

ג. החלטת ממשלת צרפת: 
ממשלת צרפת החליטה ב10 ביולי 1942 להגלות גם ילדים יהודיים ביחד עם משפחתם. לראשונה כללו הרשימות את שמותיהם של נשים וילדים. בסופו של דבר נעצרו ב16-17 ביולי 12,554 יהודים ביניהם רובם נשים וילדים מכיוון שרק הגברים ידעו שהם מכוונים לכן הלכו להסתתר והשאירו מאחור נשים וילדים כי הפשיטה לא הייתה מכוונת אליהם.

ד. שוטרים צרפתים: 
כל השוטרים המקומיים, ארציים, מהפרקליטות, שירותי הביטחון אחרים ושוטרי תנועה היו מצווים להשתתף בפשיטה, כולם גויסו וכולם היו צרפתים כך שברגע שהיהודים ראו שוטר במדים צרפתים עם הוראות בצפרתית והתנהגות הוגנת הם נרגעו, לא חשדו, ולא העלו על דעתם מה יקרה בהמשך.

ה. החולים והקשישים:
ההוראה שניתנה למשטרה הצרפתית הייתה שאסור להתחשב במצבו הבריאותי של כל מי שרשום ברשימות. אין לשוחח איתן לאחר שוידאו את זהותם של היהודים ואין לדון על מצבו הבריאותי של נעצר.

ו. "כלוב העופות": 
היהודים שהו במשך ימים ללא מזון, מים ובתי שימוש בגלל חוסר הכנה חומרית. בגלל החום הכבד והחוסר אמצעים היהודים שהו ימים בתנאים איומים, צמאים ורעבים בלב פריז תחת עינם האדישה של שוטרי צרפת. "כמו עופות בכלוב" כך דומו היהודים המבוהלים לציפורים שנלכדו, הנתקלות שוב ושוב בקירות הרשת בנסיונותן הנואשים לשוב אל חירותם.



(ביביליוגרפיה:10.)
תוצאות המצוד


בשבוע שלאחר המעצרים נלקחו היהודים מאצטדיון החורף למחנות ריכוז שונים: ביניהם פיתיווייה ובון-לה-רולאנד, ולדרנסי. בסוף יולי ובתחילת אוגוסט, שולחו במחנות האלו הילדים ומשפחתם בנפרד . גילחו לכל עציר את הראש לפני המשלוח, וביצעו בגופו חיפוש אלים. את רוב העצורים גירשו לאושוויץ ונרצחו. למעלה מ-3,000 תינוקות וילדים נותרו לבדם בפיתיווייה ובבון-לה-רולאנד. בסוף אוגוסט ובספטמבר גורשו גם הם, לבדם, בין מבוגרים זרים, אל אושוויץ, שם נרצחו.

בחודשיים שלאחר מעצר יהודים באצטדיון החורף גורשו לאושוויץ כאלף יהודים כל יומיים או שלושה. עד סוף ספטמבר 1942 גורשו לאושוויץ כמעט 38,000 יהודים. ב-1945 נותרו בחיים כ-780 מתוכם.

התגובות הצרפתיות לאקציות היו שונות. היו אלו ששיתפו פעולה עם הגרמנים, היו כאלו שהביעו אדישות לנעשה וגילויי אהדה ליהודים הנרדפים. רוב אנשי המנהלה והשוטרים הצרפתיים שהיו פעילים במעצרים שיתפו פעולה עם המשטר. מיעוטם ניסה לעזור ליהודים להימלט בדרכים שונות. היו אלו שהעלימו עין מבריחתם,  אחרים סייעו בבריחה ובהסתתרות. רבים בחברה הצרפתית – אישי כנסייה, עיתוני מחתרת – ביטאו סלידה מהמעשים והביעו מחאה בפני השלטונות.
המצוד באיצטדיון החורף נחרט כזיכרון הלאומי הצרפתי כסמל לאחריות המינהל הצרפתי והאומה כולה לשואת יהודי צרפת.

סירטון עדות של ניצולה מהמצוד:






מפת מסלול יהודי המצוד:


View מסלול היהודים אל מרכז צרפת ומחוצה לה. in a larger map

יום שני, 25 בפברואר 2013

לסיכום...


לסיכום, אנו רואים כי בשונה מהגישה המקובלת - שבשואה, הגרמנים הם אלו שיזמו ופעלו, בתקופת המצוד דווקא השוטרים הצרפתים והממשל היו הפעילים העיקריים, ובשל כך התקשו היהודים לצפות את שהתרחש.
מבחינת היהודים, השוטרים היו אלה אשר עמדו לצידם ומנעו ביטויי שנאה ופעולות למניעת חופש פולחן שהופנו כנגדם, מצב שהתהפך עם פרוץ המצוד. פתאום, האנשים שהיו נראים ליהודים כאנשים טובים , הפרו את אמונם ,הוסתו כנגדם וגרמו לדברים הנוראיים שהתרחשו, לכן היהודים אפילו לא העלו על דעתם שעמיתיהם השוטרים הצרפתים יפגעו בהם, ולכן הם גם לא חשבו לברוח, כי מבחינתם לא הייתה סיבה לברוח ולא היה להם ממי לברוח.