תחייה דתית והתחדשות תרבותית
(ביביליוגרפיה:3.)
הדת היהודית עצמה, היא ומנהיגיה לא נפגעו מן התקנונים והוראותיהם. בתי הכנסת לא נסגרו וקיום הפולחן הדתי ידע הפרעות מעטות יחסית בימים ההם.היו מדי פעם התקפות אלימות, אבל הרשויות הצרפתיות גינו את המתנקשים. הם אפילו הובאו לפני בית דין פלילי בעיר קוסה (Cusset)
(ביביליוגרפיה:4.)
ועם זאת ברור שמי שמצאו את דרכם לבתי הכנסת עדיין היו מיעוט בכלל היהודים שישבו בדרום באותם ימים. היו סוגים שונים של אנשים שבאו לבתי הכנסת, היו את הכופרים לשעבר והיה את היהודים הדתיים מאזור פריז שנעקרו מפריז והשתקעו באיזור הדרום. אבל, אפילו המאמינים שפוקדים עכשיו בקביעות את בתי הכנסת אינם ממהרים להירשם בצורה מוסדרת לקהילות המקומיות. למרות זאת, במהלך שנת 1941 חל גידול במספר היהודים שנמשכו אל בתי הכנסת וביקרו בהם דרך קבע, עד שהתחילו להכין תוכניות להפקת לקחים מן הגידול הזה. "זמנים חדשים, שיטות חדשות", כך נקרא הפרויקט, ובו הוצע להכניס לסדר התפילות תפילה חדשה, בצרפתית, כדי "לנצל את העובדה שהיהודים המודאגים הבאים אלינו אינם מחפשים הגנה והדרכה בלבד אלא גם חוזרים בתשובה".
בדומה לתפילות מתרחבת מאוד גם המסגרת של שיעורי הדת, ההיסטוריה היהודית ואפילו השפה העברית. היו מקומות שהיה אסור לקיים אורח חיים דתי ולמרות זאת היו קבוצות קטנות של לימוד, ובמקומות שלא היו קשיים בשמירה על אורח חיים דתי היו 70 אחוז מהילדים שהשתתפו שיעורי דת.
חינוך יהודי
(ביביליוגרפיה:5.)
בתקופת השואה, המחנכים היהודיים היו צריכים להתעמת עם אמונות שהיו מושרשות היטב, יהודי אירופה שחיו בסביבה דתית סגורה ניסו להתאים את עצמם למצב והיו לזה כמה גישות יהודיות.
- גישה אחת הייתה שאיפה לאינטגרציה בתרבות ההומנית- ובגלל שהמחנכים לא רצו לחנך לתרבות, למחשבה ולפילוסופיה הגרמניים, הם ניסו לעודד חזרה למקורות התרבות היהודית- העמוקה והעשירה.
- גישה נוספת הייתה כניעה ופשרנות, שהובילה לדילמות המוכרות של היודנרט- המועצות היהודיות. בצרפת, ליהודים היה אמון ברפובליקה וצייתו לחוק וזה ביטא הכניעה שלהם.
- גישה שלישית שהייתה אצל היהודים הייתה שנאה עצמית- יהודים שחיפשו בתוכם את הסיבה לסבל שלהם.
- גישה רביעית הייתה ראיית הסבל כקידוש השם ובכך קבלת הסבל באהבה. היו רבנים שפעלו נגד התפיסה הזאת ובעד התפיסה של "קידוש החיים" ולא את המוות.
הטלאי
(ביביליוגרפיה:6.)
ב29 במאי 1942 - נכלל צו בפקודה השמינית ונכנסה לתוקף ב7 ליוני 1942 בו נאסר על היהודים מגיל 6 להופיע בפומבי ללא הטלאי הצהוב. הטלאי הצהוב הוא כוכב עם 6 קצוות שכתוב עליו "יהודי", הוא עשוי בד ויש לתפור אותו לבגד בצד השמאלי של החזה.
חלוקת הטלאים נעשתה בתחנות המשטרה.
בידוד חברתי
(ביביליוגרפיה:7.)
תקנות התבצעו בהדרגה:
31 באוקטובר 1940 - ממשל וישי מכריז על "הסטטוס של היהודים". יהודים לא יוכלו לשמש כשופט, קצין, משטרה, הוראה, (לא כולל את ותיקי הלוחמים), קולנוע, תיאטרון, רדיו, עיתונות. מי שהוגדר יהודי זה מי שיש לו 3 סבים או סבתות יהודים, אך אם בן הזוג הוא יהודי מספיק 2 סבים כדי להיחשב יהודי.
2 ביוני 1941 - כל מי שהיה מוגדר כיהודי ב25 ביוני 1940 ויש לו שני סבים יהודים נחשב יהודי. החרם המקצועי מתרחב.
המשך שנת 1941 - הגבלת היהודים מספרית לרופאים, עורכי דין, רוקחים, רופאי שיניים, מילדות, אדריכלים, ובקבלת סטודנטים לאוניברסיטאות. ב26 באפריל נאסר באזור בכיבוש להעסיק יהודים בתפקידים בכירים ובעבודה עם קהל.
מה-1 ליולי - נאסר גם לעסוק במסחר, רוכלים, מוכרי כרטיסים למפעל הפיס.
נישול יהודים מעסקיהם
תקנות התבצעו בהדרגה:
18 באוקטובר 1940- היהודים צריכים להצהיר על מפעליהם.
15 בדצמבר 1940- ניהול מפעלי יהודים עובר לידי מפעילים או ממונים לא יהודים ומעלים כרזה בצבע אדום, ליד החנות, שמודיעה על כך.
9 במרץ 1941- הממונה על ענייני היהודים בממשל הוישי מופקד על חיסול מפעלים ונכסים יהודים.
22 ביולי 1941- אנשים ממונים על מפעלם, מבניהם ורכושם של יהודים והכספים חסומים ליהודים.
25 באוגוסט 1941- חשבונות היהודים שבשטח הכיבוש נחסמים ומותרים למשוך רק באישור ורק לצורך קיום.
17 בדצמבר 1941- רשויות הכיבוש הגרמניות מטילות קנס גדול על היהודים.
רישום
אוקטובר 1940 - היהודים שבאזור הכיבוש חייבים ברישום מיוחד
יוני 1940 - כל יהודי צרפת מחויבים ברישום.
29 במאי 1942 - חובה על כל יהודי מגיל 6 בטלאי צהוב.
11 בדצמבר 1942- יהודי צרפת מחויבים בהחתמת "יהודי" על תעודות הזהות ותעודות המזון שלהם.
חיי היומיום
1941 - איסור אחזקת מקלטי רדיו ואופניים
1942 - איסור החלפת איזור מגורים
עוצר בית בין 20:00 ל-6:00
ליהודים בפריז מותר ליסוע רק בקרון האחרון.
אסור להימצא במקומות ציבוריים.
מותר לערוך קניות ק' בין 3-4 בצהריים.
אסור להחזיר טלפון ביתי ולהשתמש בטלפון ציבורי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה